פסק-דין בתיק ע"א 3114/12

השופט י' עמית:

1.        בהיותו בן 11 - לאחר שאובחן כסובל מפיגור שכלי ועל רקע התעללות בלתי פוסקת כלפיו מצד אימו - הועבר המערער למוסד "מקים - מוסד לקימום ילדים מפגרים בע"מ" (להלן: המוסד), שם שהה משנת 1978 עד שנת 2002.

           המערער הגיש ביום 23.11.2008 תביעה לבית משפט קמא, בה נטען כי "נכלא במוסד למשך 25 שנים וכי נפגעה יכולתו למצות את כישוריו ולקיים אורח חיים רגיל, שכן נכלא במחיצת מפגרים". לטענת המערער, מנת המשכל שלו היא 66, על פי מבחן שנערך לו על ידי פסיכולוג קליני, הוא סובל לכל היותר מיכולת שכלית גבולית וכן מליקוי למידה בתחום הקשב והריכוז, אך אינו עומד בקריטריון של אדם מפגר באשר לא סבל ואינו סובל מליקוי ביכולת ההסתגלות. לטענתו, שהותו ארוכת השנים במוסד סגור, צמצמה את פוטנציאל התפתחותו ויכולותיו. המערער השתית תביעתו על עוולת הרשלנות שהתבטאה בעצם אבחונו כסובל מפיגור שכלי, עוולת כליאת שווא, ועוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה בשל אי הבאתו בפני ועדת אבחון אחת לשלוש שנים, כמתחייב מחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הסעד).

פסק דינו של בית משפט קמא

2.        בית משפט קמא נכנס בעובי הקורה ודחה את תביעתו של המערער לגופה, בציינו כי ניתן היה לסלק את התביעה על הסף גם מחמת התיישנות. את פסק דינו של בית משפט קמא ניתן לתמצת במסקנה הבאה: במהלך השנים חלו מספר תהליכים - שינויים בקריטריונים לסיווג ולאבחון של סובלים מפיגור; המערער עצמו הלך והועצם ורכש כישורי חיים ותפקוד; והתחזקה המדיניות של עידוד חוסים ליציאה לקהילה. תהליכים אלה "הצטלבו" זה עם זה בחודש מרץ 2000, שאז נקבע על ידי ועדת אבחון כי המערער אינו סובל מפיגור שכלי.

           אעמוד להלן על עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא.

3.        אבחון המערער כסובל מפיגור: בית משפט קמא קבע כי מאז שהמערער הועבר למוסד ובמהלך שנות התשעים, השתנתה ההגדרה של פיגור, ומאבחנה המתבססת על הערכת הכושר השכלי הבא לידי ביטוי בציוני ה-IQ, האבחנה המודרנית מתייחסת בעיקר ליכולת ההסתגלות והתפקוד. כתוצאה מהשינוי בהגדרה, רבים שהוגדרו בעבר כבעלי פיגור שכלי הוצאו מהגדרה זו ושולבו בקהילה, כפי שארע בסופו של יום עם המערער.

           בית המשפט עמד על כך שהשינוי בקריטריונים החל בשנת 1992, בעקבות הנחייה של האגודה האמריקאית לפיגור שכלי, אולם היה מדובר בתהליך ולא במהפכה שקרתה ביום אחד. בית המשפט ביכר בהקשר זה את עדותו של ד"ר כץ, המומחה מטעם המשיב 1 (להלן: המדינה) על פני עדותה של ד"ר פסקין, המומחית מטעם המערער. כן אימץ בית המשפט את עדותה של ד"ר עמינדב, מנהלת האגף לטיפול באדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית (פיגור שכלי) ממשרד הרווחה, ולפיה רק בשנת 2002 הועמדו לרשות המאבחנים מבחני הסתגלות בעלי תוקף ומיומנות, וכי עד שפותחו מבחנים אלה לא ניתן היה להעריך באופן שיטתי ובכלים אובייקטיביים את המימד ההסתגלותי. לדברי העדה, החל משנת 1992 ניתנה על ידה הנחיה כי יש להדגיש את הפוטנציאל השיקומי, והאבחון נעשה על יסוד הכלי האובייקטיבי של מבחן האינטליגנציה ועל סמך איסוף מידע על תפקודו ויכולת הסתגלותו של הנבדק, אך טרם היו בנמצא מבחנים בעלי תוקף ומיומנות לגבי המימד ההסתגלותי.

           בשורה התחתונה קבע בית משפט קמא, כי הגדרת המושג "פיגור" היא דינמית ומשקפת את ערכי החברה והתקופה, וכי יתכן כי מי שהוגדר כסובל מפיגור שכלי קל בשנות השבעים, יאובחן בשלהי שנות התשעים כמי שמתפקד באופן גבולי או בתחום הנמוך של הנורמה. לכן, נדחתה טענתו העיקרית של המערער כי אבחונו כמי שסובל מפיגור שכלי קל היה מוטעה מלכתחילה.

           בית משפט קמא עמד על כך שהתפתחותו של המערער בילדותו הייתה איטית מאוד. הוא נולד כפג עם אח תאום שאף רמת תפקודו מוגדרת כגבולית. בשנת 1970, בהיותו כבן 3, צוין בבדיקה "פיגור וחסך רגשי". בגיל 6 נבדק על ידי פסיכולוגית ורופא, שמצאו כי הוא מתפקד ברמה של פיגור שכלי והמערער שובץ בבית ספר שהיה מיועד לילדים בעלי פיגור שכלי קל עד בינוני. עובר להשמתו במוסד אובחן המערער על ידי השירות הפסיכולוגי של עיריית חיפה, כבעל רמה שכלית בתחום הנמוך של הפיגור הקל. בשנת 1981 נבדק על ידי פסיכולוגית שקבעה כי הוא מתפקד ברמה של פיגור שכלי בינוני-קל. בשנת 1985, בהגיעו לגיל 18, נבדק המערער על ידי המוסד לביטוח לאומי, אובחן כבעל מנת משכל 56 והוכר כסובל מפיגור שכלי ומנכות צמיתה, בגינה הוא זכאי עד היום לקבל קצבת נכות. בשנת 1994 נבדק המערער על ידי הפסיכולוגית של המוסד, שקבעה כי הוא מתפקד ברמה של פיגור שכלי קל.

           על רקע זה, נקבע על ידי בית משפט קמא כי אבחונו של המערער כסובל מפיגור שכלי קל, החל מהיותו כבן 3 ועד לשנת 1994, היה מבוסס על כלי האבחון שעמדו לרשות בעלי המקצוע באותה עת, ועלה בקנה אחד עם התפיסה של הגדרת הפיגור באותן שנים.

4.        ההשמה במוסד, השהות במוסד והיציאה מהמוסד: בית המשפט מצא כי הייתה הצדקה להשמתו של המערער במוסד. בשל ההתנכלות הקשה של האם כלפיו, הוחלט כי אין מנוס מהוצאת המערער מהבית, ולאחר שהניסיון לשלבו במשפחה אומנת נכשל, הוא הועבר למוסד, אשר נמצא כמקום המתאים לו ביותר מבין המוסדות והמסגרות האחרות.

           בפסק דינו של בית משפט קמא נקבע כי הטיפול והמעקב אחר המערער במהלך שהותו במוסד היו נאותים, ואף למעלה מכך. מסיכום ישיבה משנת 1995 עולה כי נערכו לדיירי המוסד אבחונים עדכניים על ידי צוות המוסד. במוסד היה גם בית ספר בו לימדו ברמה גבוהה, תוך התאמה לאנשים ברמת פיגור קל-בינוני, ובנוסף ללימודים עיוניים נלמדו בו גם מקצועות שונים. דיירי המוסד קיבלו חינוך לעצמאות, חלק מהחניכים במוסד, אך לא המערער, למדו במסגרות חינוכיות מחוץ למוסד, וחלקם התחתנו ואף התגייסו לצבא.

           מעדויות שנשמעו, עולה כי המערער לא בלט בתפקודו במוסד ולא היה מסוגל לבצע פעולות מורכבות, אך המוסד קידם אותו, ובמהלך השנים הוא רכש מיומנויות של קריאה וכתיבה. אנשי הצוות במוסד כללו פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופא ואנשי חינוך. המוסד נוהל ביד רמה ובמסירות על ידי המנהלת שעמדה בראשו, וזו סמכה על המערער, שהיה מבצע עבורה שליחויות שונות. המערער עצמו העיד בבית המשפט וסיפר למומחה מטעם המשיבים, כי המוסד התייחס אליו יפה ושימש עבורו תחליף משפחה. בית המשפט קבע כי המערער נהנה מעצמאות, הוא התגורר בהוסטל, היחידה העצמאית ביותר במוסד אשר רוב דייריו עבדו בשוק החופשי, היה ברשותו מפתח של המוסד ושל מקומות שונים במוסד (כמו משתלה, מחסן וכו'), והוא יצא ובא כרצונו. המערער קיבל יחס טוב, אף נסע פעמיים לחוץ לארץ עם המוסד, וככל שהתקדם והתפתח זכה לעצמאות רבה יותר ולאיכות חיים טובה יותר.

5.        בפסק הדין עמד בית המשפט על תהליך יציאתו של המערער מהמוסד, שנבע, כפי שצוין לעיל, מהצטלבותם של מספר תהליכים. על פי עדותה של גב' ארנן, שניהלה את המוסד בשנת 1998, היא רצתה כי המערער יצא לעבוד בשוק החופשי אך המערער ביקש להמשיך לעבוד במסגריה במוסד. גם אביו ואחיו של המערער ביקשו לדחות את יציאתו מהמוסד, והמערער הביע רצונו להישאר במוסד, שם היה דייר אהוב על הצוות ועל המנהלת.

           בדו"ח של מרכז אבחון ושיקום מקצועי מחודש דצמבר 1999, נכתב כי נישואי אחיו התאום באותה שנה הגבירו אצל המערער את הרגשת הדחיפות בצורך להינשא ולהתגורר בבית משלו; כי המערער מתפקד ברמה גבולית, ובתחום ההסתגלותי ברמה גבוהה יחסית; ונראה שבאמצעות תמיכה, ליווי והכוונה יש במערער כוחות לצאת לחיים עצמאיים. בתאריך 1.3.2000 התייצב המערער בפני ועדת אבחון, שהחליטה כי אינו מפגר בשכלו. שלושה חודשים לאחר מכן, ביום 7.6.2000, עזב המערער את המוסד והשתלב בהוסטל, אך לבקשתו, חזר ביום 15.1.2001 למוסד, לאחר שהתקשה לעמוד בשינויים הכרוכים במעבר להוסטל. ביום 1.1.2002 עזב המערער את המוסד באופן סופי ועבר להתגורר בדירה שכורה. בשנים לאחר מכן, רכש המערער רישיון נהיגה באמצעות מורה המתמחה בלימוד אנשים בעלי מוגבלויות, בשנת 2009 התחתן המערער עם אשה, אותה הכיר באמצעות שדכנית, אשר סובלת ממוגבלות שטיבה לא הוברר, והורי בת הזוג מלווים את השניים ותומכים בהם.

6.        היעדר התרשלות באבחון לאורך השנים: בית משפט קמא עמד על עדויות מהן עולה כי כבר בשנות השמונים, משרד הרווחה יזם בדיקות על ידי פסיכולוגים, על מנת לאתר בתוך אוכלוסיית השוהים במוסדות את אלה שתפקדו ברמה גבוהה יותר ועם פוטנציאל שיקום, על מנת להוציאם מהמוסדות. במסגרת זו אותרו כ-500 חוסים, שכל אחד מהם נבדק והוצא מהמוסדות, אם להוסטלים ואם למקומות אחרים. המערער, כאמור, לא היה בין המאות שאותרו והוצאו מהמוסדות.

           בית המשפט ציין כי בשל העדר תקציב להקמת ועדות אבחון, לא נערך למערער אבחון על ידי ועדת אבחון אחת לשלוש שנים כנדרש בחוק הסעד. רק לאחר דו"ח ביקורת של מבקרת המדינה דאז, התקבלו תקציבים לצורך הקמת ועדות אבחון. עם זאת, לדיירים הותיקים במוסד, כולל המערער, נעשו אבחונים שוטפים על ידי פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מצוות המוסד.

7.        דחיית התביעה נגד המוסד: בית המשפט מצא כי המוסד לא התרשל באבחון של המערער. האבחון היה מבוסס על התפיסות המקצועיות ששררו בתקופות הרלבנטיות. עד לתחילת שנות התשעים, נעשו אבחונים חוזרים ונשנים במהלך השנים שבכל אחד מהם הגיעו המאבחנים למסקנה כי המערער לוקה בפיגור שכלי קל. הדברים נכונים גם לאבחון בשנת 1994, שנעשה על רקע הנחיות האגודה האמריקאית לפיגור שכלי, תוך התייחסות למימד ההסתגלותי. נקבע, כי העובדה שבסופו של דבר הגיעה ועדת אבחון בשנת 2000 למסקנה כי המערער אינו לוקה בפיגור שכלי, לא שומטת את הקרקע מתחת לאבחונים הרבים שנעשו למערער עד לאותו מועד. תהליכי האבחון השתנו במרוצת השנים, ובמקביל, לשהייתו של המערער במוסד הייתה השפעה על קידומו האישי. הוא למד בבית ספר, רכש מיומנויות עבודה וכישורים חברתיים והוכשר במהלך השנים ליציאה לחיים עצמאיים. לאור זאת, דחה בית המשפט את הטענה כי המוסד התרשל בטיפול במערער.